(א) החשוד לאכול כו׳ – משמע דהא דלא סמכינן עליו היינו דוקא בידוע שהוא חשוד אבל בסתם ישראל סמכינן עליו אפי׳ באיסור דאורייתא וכמ״ש הטור) בד״א בחשוד אבל בסתם כל אדם הוא בחזקת כשר לאכול עמו וכן דעת הראב״ד בהשגות סוף פי״א מהמ״א וכן נראה מרש״י שכתב חנוונים שבסוריא חשידי וכ״פ ר״ל ן׳ חביב בתשובה סימן קכ״א ע״ש גם נ״ל ראיה לזה מהירושלמי פ״ח דשביעית הל׳ ב׳ אמר ר׳ יוסי לא אמרו אלא כשאינו יודע אם חשוד אם אינו חשוד הא דבר ברי שהוא חשוד אסור כו׳ ע״ש ולא כדעת הרמב״ם (והוא הי״א שהביא הרב דס״ל) דבעינן דוקא שיכירו אותו שהוא מוחזק בכשרות וכ״כ בד״מ דהמנהג אינו כדעת הרמב״ם אלא דמחזיקים כל אדם בחזקת כשרות עכ״ל אבל קשה שהרי בסימנים המחודשים בסי׳ א׳ פסק המחבר כהרמב״ם דבעינן שיהא השוחט נאמן ובב״י שם כתב דהיינו דלא כדעת המרדכי שכתב שא״צ דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא וכן בס״ס ס״ה כתב וז״ל אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא״כ היה מוחזק בכשרות עכ״ל והוא ל׳ הרמב״ם פ״ח מהמ״א וזה קשה ג״כ על הטור שבסי׳ ס״ה העתיק דברי הרמב״ם הנ״ל בסתם וצ״ל דדעת הט״ו לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור.

(ב) אין לסמוך עליו בהם – פי׳ ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר וכמ״ש המחבר בסעיף ז׳ ועמ״ש שם ועבס״ק ה׳.

(ג) אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור – פי׳ ל״מ שאר איסורים של תורה ממש אלא אפילו יין שאינו איסור של תורה ממש דסתם יינם אינם אלא דרבנן שגזרו עליו אטו ודאי יינם וכדלקמן סי׳ קכ״ג ול״מ יין אלא אפילו שאר דברים שיש לחוש לאיסור אפילו הם מדרבנן לגמרי כגון גבינה ופת של עובדי כוכבים במקום שנוהגים בו איסור וכה״ג ומסתימת דברי הרב משמע דה״ה חלב אין לוקחין ממנו אא״כ הוחזק בכשרות דלא כהרמב״ם שם שכ׳ דחלב לוקחין מכל אדם וכתב הרב המגיד שם שזה למד ממה שלא נזכר חלב עם שאר דברים והטעם מפני שקרוב לעמוד עליו עכ״ל היינו לפי שהיה גורס כגירסת הרי״ף והרא״ש שגורסין אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא אלא מן המומחה לא יין ולא מורייס ולא חתיכת דג שאין בה סי׳ ולא מלח סלקונדריות ולא חלתית ולא גבינה ע״כ אבל בנוסחי דידן בש״ס (בעבודת כוכבים דף ל״ט ע״ב) איתא חלב במקום חתיכת דג וכך היא גירסת התוס׳ שם וכן העתיק הב״י א״כ משמע להדיא דחלב שוה לשאר הדברים וזה דעת הרב.

(ד) מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו – דלא גרע ממי שהוא חשוד למכור דברים האסורים שכתבו הט״ו בסעיף שאח״ז ומ״ש הרב אם נתארח כו׳ אין ר״ל דלכתחלה אסור להתארח אצלו כדי לאכול עמו דהא אפילו בחשוד למכור כתבו הט״ו דמתארח אצלו ואוכל עמו אלא כיון דהמחבר נקט אם נתארח לאשמועינן דאפילו דיעבד שנתארח אסור לאכול עמו נקט נמי הרב אם נתארח.

(ה) אם אינו חשוד לאכול כו׳ – פרש״י והר״ן הטעם משום דדוקא למכור הוא חשוד משו׳ דלא קפיד אלפני עור לא תתן מכשול ומוכר דברים שלקח מן העובד כוכבים ומיהו איהו גופיה לא אכיל איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו.

(ו) עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד – פירוש דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאילו הי׳ מונח לפניו האיסור וההיתר היה אוכל האיסור ול״ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין כדלעיל סי׳ ב׳ משום דדרך הסכין להיו׳ פגום והוא אוכל נבלות לתיאבון הלכך חיישינן שגם עתה יעבור עבירה לתיאבון ולא יטרח לתקנו אבל הכא מיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הלכך אמרי׳ דודאי באותו פעם היה עובר לתיאבון אבל עתה למה יעבור הלכך לא מקרי חשוד ודוק.

(ז) ולא חיישינן שמא יחליפנו כו׳ – והא דמשמע מדברי הטור בסימן קי״ח ומדברי הרב שם ס״א ישראל חשוד אין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם אחד התם מיירי שהוא חשוד להחליף וקיצרו שם בדבר לפי שלא נחתי לפרושי התם איזהו נקרא חשוד ובב״ח פי׳ דהתם מיירי שהוא חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילין להקל בהן דאז הוא חשוד להחליף (וכמ״ש המחבר בסימן קי״ח ס״ח ובס״ס זה) וחלב ומורייס ופת וגבינה וכיוצא בהן מפקידין לחשוד אפילו בלא חותם דדבר שהרבים מקילין בו הוא עכ״ד ותימה שהרי הטור הזכיר שם להדיא דגם בחשוד בעינן בחמפ״ג חותם והכי משמע מדברי ר״ת וסייעתו שהביאו התוספות והפוסקים ומביאם ב״י בסימן קי״ח דמפרשים דהא דאמר רב חבי״ת צריך חב״ח וחמפ״ג צריך חותם אחד מיירי בישראל חשוד אלמא דבישראל חשוד צריך חותם א׳ אף בחמפ״ג וגם מדברי הרב בהג״ה לשם משמע הכי ועיין בסי׳ קי״ח ס״ק ט״ז.

(ח) כיון שאינו חשוד על הגזל – ואע״ג דחשוד ג״כ למכור כיון שהוא חשוד לאכול וכדלעיל סעיף א׳ היינו דוקא למכור דמה שהוא מוכר מורה ביה היתירא אבל לגזול ולהחליף בידים לא חשוד.

(ט) פעמים שבושה מהאכסנאי כו׳ – מדברי הט״ו משמע דמפרשים דהא דקאמר בש״ס דחולין (דף ו׳ ע״ב) דפונדקית מוריא היתירא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא בניחותא וכמו שפירש״י ומוריא הוראה היתירא לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא עכ״ל וכן פירש הרשב״א ולפ״ז היכא דידוע דאינו בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר אבל התוס׳ שם פירשו דבתמיה קאמר בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ואני טרחתי בשבילו עכ״ל ולפ״ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר וכמ״ש התוס׳ כל הנשבעין (דף מ״ח ע״ב) והמרדכי שם דאינו יכול להשביע את שלוחו אם נותן לו שכר דכיון דנותן לו שכר תו לא מוריא היתירא ואפילו להרמב״ם פ״ט משלוחין דין ה׳ דמשמע שם דאפילו כשנותן לו שכר יכול להשביע משום דאפ״ה מוריא היתירא דאולי לא נתן לו שכר טירחא כראוי אפשר דמודה הכא בטרחא דפונדקית.

(י) אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו – פי׳ אע״פ שאין בו חשש איסור חשוד גם עליו למוכרו שעי״כ ימכור האיסור וכדמסיק שקונסים אותו למכור אגוזים כו׳.

(יא) כגון מי שהיה חשוד למכור חלב כו׳ – כתב הב״ח דבטבח שהוא חשוד על החלב חשוד על כל האיסורים (ומוכח נמי דר״ל אפילו על דבר החמור מחלב ע״ש) דדבר שאין הרבים מקילין בו הוא עכ״ל ולמד כן מתוך דברי הרשב״א בת״ה שהביא הב״י ובסוף הסימן יתבאר דזה אינו ושאף הרשב״א לא אמר אלא במי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים מקילין בו שהוא חשוד לאותו דבר להחליף וכמבואר בדברי הרשב״א עצמו במשמרת הבית להדיא וכן ברפ״ק דחולין (דף ה׳) ריש ע״ב גבי הא דקאמר התם מומר לאכול חלב להביא קרבן על הדם איכא בינייהו ע״ש ובתוס׳ ד״ה מעם הארץ כו׳ מוכח להדיא דחשוד לאכול חלב אינו חשוד לדבר אחר ע״ש ודוק ועיין בס״ס ס״ד.

(יב) החשוד על איסור חמור כו׳ – ל׳ הטור החשוד לדבר החמור חשוד גם לדבר הקל ממנו אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם עכ״ל ומשמע לכאורה דה״ק ל״מ אם החמור חמור ממנו בעונש דאז אפילו הקל ממנו בעונש חמור בעיני בני אדם חשוד גם עליו דכיון דחשוד על דבר החמור בעונש ואינו ירא שמים כ״ש שחשוד על דבר הקל ממנו בעונש ואינו ירא מהבריות אלא אפילו אין החמור שחשוד עליו חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני הבריות אפ״ה אמרינן מדחציף נגד הבריות חשוד גם אדבר שהוא קל בעיני הבריות וחמור בעונש אבל המחבר נראה שהבין דה״ק ל״מ אם החמור חמור ממנו בעונש דאז פשיטא שחשוד על דבר הקל ממנו בעונש אם שניהם שוים בעיני הבריות אלא אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שניהם שוים הם בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם אז חשוד גם על דבר שאינו חמור כ״כ בעיני בני אדם אבל כשחשוד על איסור חמור אינו חשוד על איסור קל ממנו אם הקל חמור בעיני הבריות דאולי מורא הבריות עליו יותר ממורא שמים ואפשר לומר לדעתו ג״כ דהחשוד על דבר החמור בעיני הבריות אינו חשוד על דבר הקל ממנו בעיני הבריות אם הוא חמור בעונש דאולי כבוד שמים חביב עליו יותר וכדי שלא להוציא האדם מחזקת כשרות דיינינן ליה הכא והכא לקולא ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו אלא היכא דבעיני הבריות שניהם שוים אז אזלינן בתר הקל והחמור בעונש וצ״ע. ומיהו כל זה לא איירי אלא החשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הם מין איסור אחד כגון ששניהם בדבר מאכל וכיוצא בו הא לאו הכי לא וכן דעת הרמב״ן בתשו׳ סי׳ ק״ע והרשב״א בתשו׳ סי׳ ס״ד וכ״כ ב״י וכן משמע מדברי המחבר בסי׳ ב׳ דכתב דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה והוא מהש״ס דחולין (דף ד׳ וה׳) אע״פ שהדבר ידוע דמילה חמור) בעונש ובעיני הבריות משחיטה אלא ודאי כדאמרן ומה שסתם המחבר הדברים כאן הוא מפני שסמך עצמו אמאי דמיירי בכל הסי׳ בדברים הנאכלין ואפשר דלכך שינה מלשון הטור שהטור כתב החשוד לדבר חמור חשוד ג״כ לדבר הקל כו׳ והוא כתב החשוד על איסור חמור כו׳ להורות דוקא על איסור חמור אז הוא חשוד על איסור כיוצא בו אם הוא קל ממנו ועיין בס״ק י״ד.

(יג) חשוד על הקל ממנו – ז״ל הפרישה נראה דהיינו דוקא בדברים שיש לו הנאה ממנו ומ״ש לעיל סי׳ ב׳ דדוקא בעבודת כוכבים ומחלל שבתות בפרהסיא הוא דהוי מומר גם לשאר דברים ולא בשאר עבירות התם מיירי בענינים דלית ליה הנאה מהם עכ״ל ולחנם דחק דבסימן ב׳ ה״ק דמומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות הוי מומר לכל עבירות שבעולם משום דהנך חמירי מכל עבירות אבל בשאר עבירות לא הוי מומר לכל עבירות אלא דינו כדכתב כאן דאם יש דבר קל ממנו חשוד עליו ופשוט הוא.

(יד) אפילו הוא קל שבשניהם – נראה אפילו הוא הקל בעונש ובעיני הבריות ונראה דאפילו בשני מיני אסורים נמי אם חזר ונחשד אח״כ על א׳ מהן אפילו הוא הקל חשוד על החמור ממנו כיון שנחשד בראשונה על שניהם ואפשר שלכך כתב המחבר כאן החשוד על שני דברים כו׳ ולא כתב על שני איסורים וכדכתב בסעיף שלפני זה החשוד על איסור חמור כו׳ ועיין ס״ק י״ב.

(טו) חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת כו׳ – דאילו הנך כבר נתבאר בסימן ב׳ דהוה מומר לכל התורה. ודע דמומר לנסך היין הוי נמי מומר לכל התורה והכי איתא פרק קמא דחולין וכ״פ כל הפוסקים והוא בכלל מומר לעבודת כוכבים.

(טז) או שאינו מאמין בדברי רז״ל – כלומר הוא חשיב ג״כ כעובד כוכבים ומחלל שבת וכן מפורש בתשובת הרשב״א שהביא הב״י ונתבאר בסי׳ ב׳ דמומר להכעיס אפילו לדבר א׳ דינו כעובד כוכבים וע״ל סי׳ קנ״ח ס״ב.

(יז) נאמן בשאר איסורים – אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו.

(יח) ובשל אחרים נאמן אפילו לאותו דבר לומר מותר הוא – דוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר אחד פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים וכמו שנתבאר בח״מ סימן ל״ד דלענין ממון כתיב אל תשת רשע עד דכל היכא דנקרא רשע אסור להעיד ואין להקשות דהכא וכן לקמן סימן קכ״ד ס״ט סתם הרב כדברי המחבר ובח״מ סי׳ ל״ד סכ״ה ובא״ע ס״ס מ״ב כתב הרב דמי שחשוד על עריות פסול לעדות אשה דודאי לפי מ״ש הב״י שם דהיינו משום דהלכתא כר״מ דהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו קשיא אבל ודאי ז״א דהא איפסקא הלכתא בש״ס סוף פרק בתרא דיומא ובכורות (דף ל״ט ע״ב) כרשב״ג דפליג עליה דר״מ וס״ל דנאמן הוא על של חבירו וכ״פ הרמב״ם והסמ״ג לאוין רי״ד ע״ג וכ״כ הרשב״א בתשו׳ סי׳ ס״ד והר״ן בתשו׳ סי׳ כ״ה והריב״ש סי׳ ד׳ וי״ב וכן מוסכם בהרא״ש וטור וכל הפוסקים כדלקמן סי׳ שי״ד והא הרא״ש וטור כתבו ג״כ בח״מ סי׳ ל״ד דפסול לעדות אשה אלא ודאי התם היינו טעמא דהוי נוגע בעדות וכדאמרינן בש״ס פ׳ זה בורר (דף כ״ו ע״ב) דניחא ליה דתהוי פנויה דתהא שכיחא ליה או דלא תהוי פנויה ומים גנובים ימתקו ע״ש ומה שקשה מלקמן סי׳ קכ״ז בהג״ה יתבאר שם בס״ק י״ט מיהו כל זה בחשוד אבל במומר דהיינו שהוא מועד כתבתי לעיל סי״ב ס״ק כ׳ ולקמן סי׳ קכ״ז ס״ק י״ט דאינו נאמן לאותו דבר בשל אחרים וע״ש.

(יט) מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי כו׳ – פי׳ כגון העובר על לא תחמוד דלא משמע לאינשי שהוא איסור דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולכך לא מיקרי חשוד מ״מ דברי הרב צריכים ביאור דלענין מאי לא מיקרי חשוד אי לשאר דברים בשל עצמו או לאותו דבר בשל אחרים הא אפילו היה משמע לאינשי שהיא עבירה לא היה חשוד וכמו שנתבאר ואי לאותו דבר בשל עצמו הא כתב הרב דאינו נאמן וצריך לפרש דלענין זה לא מיקרי חשוד דאפילו על דברים הקלים ממנו לא חשוד כיון שאותה עבירה החמורה לא משמע לאינשי שהיא עבירה דאם היה יודע שהיא עבירה היה נזהר בה ועי״ל דלענין עדות ממון כשר להעיד ולא מיקרי חשוד ואולי יש לדחוק דה״ק מ״ש המחבר דבשל אחרים נאמן אפילו לאותו דבר ליתיה אלא הכי הוא דינא דמי שהוא חשוד לעבירה כו׳ משמע לאינשי כו׳ ומיהו לאותו דבר אינו נאמן לעולם אבל הוא דחוק. אחר כתבי זה נדפסו תשובות הרב מצאתי שכתב שם בסי׳ קכ״ד דף רמ״א ע״א וז״ל אע״ג דמתשובת הרשב״א שהביא הב״י סי׳ קי״ט משמע דאע״ג דלא מיקרי חשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר מ״מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו מ״מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים שיש להאמינם ע״ז בשבועה כו׳ עכ״ל וא״כ י״ל דה״ק מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מיקרי חשוד דלא יהא נאמן אפילו בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה.

(כ) דודאי לא יאכילוהו דבר שנוהג בו איסור – שם מפרש הטעם דודאי אלפני עור לא תתן מכשול לא עברי מיהו היינו דוקא כשאחרים יודעים שהוא נוהג איסור בדבר ואין להקשות הא כתב הרב בהג״ה סי׳ קי״ב סעיף ט״ו דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהן משום איבה וה״נ יאכל עמהן דשאני התם דפת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה (כיון דלא חמיר איסוריה) וכמ״ש הרב שם. ובתשו׳ מוהר״ר לוי ן׳ חביב סי׳ קכ״א האריך מאד בדינים אלו וראיתי לברר בקצור תוכן הדברים וחלוקי הדינים היוצאים מתשובתו והוא מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר מותר להמאכיל להאכילו דאי לא ס״ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר האיסור אסור ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן בני יומן ואצ״ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן בני יומן אבל כשהמתיר מבשל לכתחלה לו ולצורך אחרים ג״כ מותר דהוי כדיעבד והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר אע״ג שהיה אוסר עצמו יכול לקחתו כמו היתירא של מושיט כוס יין לנזיר דקי״ל דאע״ג דהנזיר יכול לקחתו אסור מדרבנן (וע״ל סי׳ קנ״א סק״ו) ויכול האוסר לבשל לכתחלה בכליו של המתיר שאינן ב״י או בסתם כלים דקי״ל נמי שהן אינן ב״י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ״כ ואם בעל הכלי הוא לפנינו צריך לשאלו אם הוא ב״י או לא ואם בעל הכלי הוא חשוד א״צ לשאלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב״י או לא (וע״ל סי׳ קנ״ב ס״ק ג׳) וכל זה לענין הכלי אבל אסור לאכול האוסר מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע״פ דבריו שאומר שאין בו דבר איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן אבל אם אינו ודאי חשוד רק סתם בן אדם עם הארץ יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן וכל זה בסתם אבל אם יש מנהג יעשו כמנהגם כגון במדינות ריינו״ס יש קצת מקומות שנוהגים איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות הנוהגים היתר אוכלים מבשוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ״ש שמשתמשים בכליהן שהן ב״י ודוקא שיהא המנהג באוכל כגון שאותן המקומות הנוהגים איסור הם באותה מדינה שנוהגין היתר ומנהגם לאכול מבשוליהן אבל אם המנהג במאכיל לבד אינו מנהג ולכן מי שהוא ממדינת פולין) וכיוצא בו שאין להם אותו מנהג כשבא להמקומות הנוהגים היתר אף ע״פ שנוהגים להאכיל להמקומות הסמוכות להן הנוהגים איסור אסור לו לאכול מבישוליהן זה העולה מתשו׳ מהר״ל ן׳ חביב וכ״כ האו״ה סוף כלל י״ד במנהג חלב שעל הקיבה ע״ש מיהו הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול וכ״כ ראב״ן והמרדכי ואגודה פ״ק דיבמות ע״ש ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ״ל שהוא מותר וע״ל ס״ס רי״ד.

(כא) החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה – הטעם שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע ועומד הוא מהר סיני (וע׳ בריש פ׳ יום הכפורים ובשבועות דף כ״ב ע״ב) ואין להקשות הא כתב המחבר בח״מ סי׳ פ״ו סט״ו דמי שנשבע שלא יטעון אלא האמת ואח״כ נתחייב שבועה שאינו נפטר בשבועה הראשונה והטעם כתב הרשב״א בתשו׳ סימן תתקס״ד דבשבועה ראשונה שנשבע עדיין לא יצא שקר מפיו משא״כ בשבועה האחרונה שבאה על דבר שכבר נעשה ואם ישקר בה יוציא שקר מפיו (ובתשובת ש״ד כתב כדברי המחבר כאן) וא״כ ה״נ נימא דאע״פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני לא חשוד אשבועה דלעבר הא ליתא דדוקא לענין ממונא אמרינן הכי אבל לענין איסורא אין חילוק בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר ועוד דהכא כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני ועבר ג״כ על עבירה גרע טפי ולכך הוא חשוד אפילו בשבועה דלעבר ותדע שהרי אפילו עבר על שבועה דלהבא לא מיקרי חשוד על השבועה וכמ״ש המחבר בח״מ סי׳ צ״ב ס״ב ע״ש אלא ודאי כדאמרן ודוק.

(כב) אינו נאמן עליו אפילו בשבועה – ונראה דכ״ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה וכתב מהרש״ל פ״ק דחולין סי׳ ו׳ דמ״מ מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב דאינו מושבע ועומד לפי שמיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן עכ״ל וכתב שכן הורה הלכה למעשה ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו אבל אין להורות כן בשאר איסורי דרבנן דהא משמע להדיא בתשובת הרשב״א סימן ס״ד דאף בגבינה אין להאמין לחשוד עליו אפי׳ בשבועה ע״ש וא״כ י״ל דאף באיסורי דרבנן שייך למימר שהוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור ועוד דרבנן עשו סייג לתורה ומ״מ צ״ע בדבר דבתשובת הרשב״א סימן ק״ט איתא שאף בגבינה הרבה מהם שקילא בעיניהם טובא ואפשר סתם יינם יותר קילא בדורו מגבינה בזמן הרשב״א.

(כג) מסור שחיטתו כשרה כו׳ – דאע״פ שפסול לכתוב ס״ת וכמ״ש המחבר בסי׳ ר״פ ס״ד מ״מ נאמן הוא על האיסורים ועיין בסימן ב׳ ס״ק כ״ו.

(כד) מומר שבעיר אחת כו׳ – הטעם מפורש שם כי העובד כוכבי׳ מילתא דמסתבר שהוא שקר וכשאומר שהוא מאמין בה הוא עושה להנאת יצר הרע ואינו מאמינה בלבו וכשאומר לנו שהוא ישראל אומר בלב שלם לפי שאמונתנו אמונה היא וטובה ואמיתית והדבר פשוט דלכל האיסורים אינו נאמן אלא דאינו עושה יין נסך כיון שהוא יהודי באמת אבל לענין נאמנות באיסורין כיון שהוא עכ״פ עובד עבודת כוכבים לתאותו פשיטא דאינו נאמן.

(כה) מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים – משום קנס רש״י בבכורות ס״פ כל פסולי המוקדשין ולפ״ז משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם דברים האסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לאו הכי לא דאפשר שוגג היה ואע״ג דנתבאר בסעיף י״ז דטבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו לענין איסורא אבל לא להוציא ממון וכן נראה מדברי נ״י פ׳ המוכר פירות שכתב מכר טריפה לישראל במזיד קנסינן ליה ע״כ.

(כו) ישלם לו דמי טריפה – הואיל ולא גרם לו איסור. רש״י.

(כז) ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום – דדוקא באיסור דאורייתא קנסוהו ועוד דאין אכילת האוכל מיחשב לו הנאה ואדרבה צער הוא לו שעבר על איסורא דאורייתא אף שהיה שוגג משא״כ באיסור דרבנן עכ״ל הסמ״ע בח״מ סי׳ רל״ד ס״ק ד׳ וגם בעט״ז כתב הטעם הראשון ואין אלו טעמים נכונים כל כך לחלק בין איסורא דאורייתא לאיסור דרבנן ועוד לדבריהם די אם לא קנסוהו כיון שהוא מדרבנן מ״מ למה אין המוכר מחזיר כלום יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטרפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס אלא נ״ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה וכן משמע מדברי הרב המגיד שכתב בפ׳ ט״ז מהל׳ מכירה דמ״ש הרמב״ם דבאיסורי רבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי דשביעי׳ (ונתבאר לעיל סימן קי״ז) דכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר דאף זה כן עכ״ל משמע דר״ל כי היכי דגבי סחורה לא העמידו חכמים דבריהם לענין ממון ה״נ כאן לענין מכירה ויתר פרטי דינים אלו עיין ח״מ סי׳ רל״ד ובסמ״ע שם.

(כח) שהבהמה לא נבדקה כהוגן כו׳ – בסי׳ ל״ט ס״ב כתב המחבר דאם נאבדה הריאה קודם בדיקה דכשרה וא״כ צ״ל (ועיין בס״ק שאח״ז) דמיירי הכא בהך גווני דהריב״ש שכתב בסי׳ תצ״א וז״ל וכ״ת והלא בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת כו׳ ואם נטלה הריאה ולא נבדקה כשרה היינו דוקא אם פעם א׳ אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמוד מי שידוע לנו שאין יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור לד״ה ואע״פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם והוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור עכ״ל וכן כ׳ המחבר בסי׳ צ״ט ס״ו דאיסור של דבריהם אם בטלוהו במזיד אסור.

(כט) ואם מכר לו דבר מבהמה כו׳ – כלומר ל״מ מבהמה שלא נבדקה כהוגן שעכ״פ מדבריהם היא אסורה בוודאי ואם כן אין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטרפה היא פשיטא דצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים אלא אפילו מכר לו דבר מבהמה דאתיליד בה ריעותא כו׳ שצריכין לאסור מספק וה״א דיאמר המוכר דלמא לאו טרפה היא ואייתי ראייה דטרפה היא ואחזיר לך המעות אפ״ה הוי כאילו היתה ודאי טרפה מדבריהם וצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר עדיין קיים (וכן משמע בד״מ דסד״א דספק טרפה גרע לענין זה מאיסור דרבנן וכמ״ש לקמן) וכן כתב הריב״ש בסי׳ קצ״ט ומביאו ב״י וז״ל שאף על פי שאינו אסור אלא מספק והמוכר מוחזק בדמים הוי מקח טעות כיון דמספיקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה עכ״ל וכ׳ הרב בח״מ סי׳ רל״ב סי״ב ואפילו טרפות שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראייה דטריפה היא עכ״ל (וכתב בסמ״ע שם ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו דאינו טרפה לכ״ע דאל״כ מאי חידש מור״ם בזה הא גם טרפות דסירכא אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק עכ״ל כלומר וטרפות דסירכא כבר כ׳ שם המחבר דמבטל המקח אבל בחנם דחק דהא איכא סרכות טובא דטרפה בודאי וכמו שנתבאר בסימן ל״ט) אבל הב״ח כתב וז״ל כתוב בש״ע המוכר בשר ואח״כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים ובהג״ה אבל מכר לו מבהמה דאיתליד בה ריעותא ולא יכולין לבדקה דינו כמוכר דברים שאסורים מד״ת עכ״ל וטעמא דמלתא דמדאורייתא בהמה שלא נבדקה מותרת באכילה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן אלא תקנת חכמים שלא לאכלם אם לא נבדקה הריאה וכדלעיל ר״ס ל״ט (נראה שהבין דמ״ש המחבר שלא נבדקה כהוגן דהיינו שנאבדה בלא בדיקה שאסור לאכלה וז״א וכמ״ש בס״ק שלפני זה) א״כ אינם אסורים אלא מדברי סופרים אבל איתיליד בה ריעותא דאסור לאכלה דבר תורה עד שתיבדק דאין בהמה זו מן הרוב כיון שנולד בה ריעותא ושמא טרפה היא וספקא דאורייתא היא לפיכך דינו כמוכר דברים שאסורים מד״ת וכ״פ הריב״ש בתשו׳ ומביאו ב״י עכ״ל ותימה למה שינה לשון הרב והאמת שלשון הרב שכתב ואם מכר כו׳ דחקו ולכן הבין שהאי אם הוא כמו אבל ור״ל דבכה״ג צריך להחזיר הדמים אף אם כבר אכל ותימה לפי דבריו מנין לו להרב זה הלא כיון דספיקא היא למה יחזיר המוכר הדמים אם כבר אכל אם ירצה הלוקח לומר אין לך מום גדול מזה יאמר לו המוכר החזר לי מקחי ואחזיר לך מעותיך עכשיו שאכל יאמר לו המוכר מאן לימא לך דטרפה אכלת ודאי אלו עדיין לא אכלת היית יכול לומר כיון דמספקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה אבל עתה שאכלת אכלת וכן משמע בסמ״ע בח״מ סי׳ רל״ד ס״ק א׳ דבספק טרפה שאכל א״צ להחזיר הדמים ע״ש ומ״ש וכ״כ הריב״ש בתשו׳ ומביאו ב״י ליתא כי לא נמצא כן בריב״ש ולא בב״י אדרבה המעיין בתשו׳ הריב״ש שם יראה דמשמע כמו שכתבתי וכן מדברי ד״מ שאביא לקמן מוכח דלא הוי אלא מקח טעות אלא הדבר ברור בפירוש דברי הרב כמו שכתבתי ובעט״ז כתב וז״ל בד״א שנודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן בטרפות הריאה שהוא דבר שרגילין לבדוק אחריו אבל אם נולד אח״כ ספק טרפה מאחר שאין דרך לבדוק אחריו כגון שנמצא מחט בריאה והריאה כבר חתוכה ואין ידוע אם ניקבה ועכשיו א״א לבדקה בנפיחה ואסרינן לה מספק (וכדלעיל סי׳ ל״ו סט״ו) כל כה״ג אפילו הבשר קיים א״צ המוכר להחזיר הדמים שהוא מוחזק בהם שהלוקחים רוצים להוציא ממנו ועליהם להביא ראיה עכ״ל והנה רצה להשוות דברי הא״ח עם הריב״ש שהא״ח כתב ומביאו ב״י וז״ל מעשה היה בהר במחט שנמצאת בריאה לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקבל המעות נמנו וגמרו שלא יחזיר מפני שהאיסור אינו ודאי אלא מפני ספק אסרוהו שא״א לבדוק בנפיחה ולענין ממון המע״ה עד כאן לשונו ולפיכך חילק בין מחט לבדיקה ולפע״ד אין זו סברא כלל דכיון שהבשר קיים למה לא יבטל המקח הלא אין לך מום גדול מזה ומה לו ללוקח בזה שלא ידע המוכר מהמום וכדאיתא בח״מ סימן רל״ב אלא ודאי דהעיקר דאין חילוק וכל ספק טרפות מבטל המקח אם עדיין הבשר קיים ואם אכל הבשר אינו מחזיר כלום והריב״ש פליג אהא״ח דהא״ח ס״ל דטרפות שאנו אוסרים מספק אינו מבטל המקח וכן מוכח להדיא בד״מ שהביא דברי הא״ח הנ״ל וכתב עליו והריב״ש כ׳ בתשובה דאע״ג דאיסורא רק מחמת ספק הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים עכ״ל ומוכח נמי מכאן דס״ל להרב דאם אכל א״צ להחזיר הדמים דאל״כ ל״ל טעמא דמקח טעות הא אפילו אכל צריך להחזיר הדמים ועוד מוכח מכאן דסד״א דספק טרפה גרע לענין מקח טעות מאיסור דרבנן שקודם שהביא בד״מ דברי הא״ח הביא בסתם דברי הרמב״ם שהם כדברי המחבר דאיסור דרבנן מבטל המקח אלמא אפשר דאיתא לדברי הרמב״ם ולדברי הא״ח ולכך הוצרך להביא דברי הריב״ש דס״ל דאפילו ספק טרפות מבטל המקח ודוק וכדברי הריב״ש כתב הרשב״א בחידושי חולין גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות בשם הרמב״ן ונראה שם שכן דעתו ג״כ וכ״כ הר״ן שם.

(ל) המוכר דברים האסורים כו׳ – ר״ל אפי׳ בפעם א׳ שמכר דברים האסורים מעבירין אותו כו׳ וכן משמע בדברי המחבר סעיף י״ז טבח שיצאה טרפה כו׳ ומ״ש הרב בהג״ה בח״מ סי׳ ש״ו ס״ט וי״א דטבח ומלמד אע״פ שאין צריכין התראה מ״מ בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקים או עד שיתרו בהם לא מסלקינן להו עכ״ל כבר תירץ הריב״ש בסי׳ קי״ג וז״ל זהו באותן המוזכרים שם שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעים או שוגגים אבל בחשוד להאכיל האיסור מיד מסלקין אותו וכבר כתב הרשב״א ז״ל בתשובה דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא״כ לעולם יאמר כן עכ״ל וכ׳ הב״ח וז״ל בפ׳ זה בורר כו׳ עד וכיוצא בזה יש להקל בכלים עכ״ל וכ״כ מהרש״ל פג״ה סימן ט״ז דאפילו בפעם ראשונה מעבירים אותו והכלים כשרים מדינא וע״ל סי׳ א׳ ס״ק ח׳ וסי׳ ב׳ ס״ק י״א.

(לא) למקום שאין מכירין – עיין בח״מ ס״ס ל״ד.

(לב) ומ״מ פטור מלשלם כו׳ – פי׳ אע״פ שמכח מעשיו של הטבח הבודק הוצרכו לאסרה מ״מ כיון שאינו אלא ספק טרפות א״צ לשלם דמי הבהמה לבעלי הבהמה דמצי למימר דלמא כשרה היא והמע״ה וכן הוא בריב״ש שם ועי׳ בח״מ סי׳ ש״ו ס״ה.

(לג) אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כו׳ – מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו כתוב בתשו׳ מהרי״ו סי׳ צ״ז דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא וע״ש.

(לד) קנה לי גבינה כשרה מן המומחה כו׳ – נראה דאתי לאשמועינן דל״מ כשאומר לו בסתם קנה לי גבינה ואמר לו מן המומחה קניתי דאינו נאמן אלא אפילו אמר לו קנה לי מן המומחה דה״א מסתמא לא עבר על דבריו ועביד צוויו מכל מקום כיון דאינו אומר מאיש פלוני לא מירתת ומשקר.

(לה) מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן – הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ומשמע אפילו כשהמשלח לא ציווהו שיקנה לו מן המומחה פלוני אלא שהוא עצמו אומר ממומחה פלוני קניתי נאמן דהא ארישא קאי וכ״ש כשגם המשלח א״ל שיקנה מן הממוחה פלוני ואמר שקנה מאותו פלוני שנאמן ואולי לפ״ז אפילו לא הזכיר לו המשלח כלל שיקנה ממומחה אלא שא״ל סתם קנה לי גבינה ובא ואמר ממומחה פלוני קניתי נאמן.

(לו) הביא לו מנחה בשם א׳ מהמומחין – לשון הטור מדברי הרשב״א שאינו חשוד להחליף ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר עכ״ל ולכאורה משמע מלשון הט״ו שכתבו בשם א׳ מהמומחין שצריך שיזכיר לו שם המומחה שאמר לו איש פלוני (שהוא מומחה) שלח לך מנחה אבל באמת אורחא דמילתא נקטו דה״ה כשאומר מומחה אחד שלח לך מנחה נאמן דלמאי ניחוש שמא אדם אחד שאינו מומחה שלח לו מנחה והוא משקר וא״ל שמומחה שלח לו דא״כ יתכוין להכשילו וודאי דלא חיישינן שכוון להכשילו וכ״כ הרשב״א בת״ה הארוך ד׳ קי״ח ע״ב ובקצר וז״ל ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו כעובד כוכבים גמור שמתכוין להכשילו ולהעבירו עכ״ל (וע״ל סימן קי״ח ס״י) ול״ד לאומר לו קנה לי גבינה כו׳ דהתם אמרינן דלמא לא אתרמי ליה מומחה וקנה ממי שאינו מומחה ואם היה א״ל שקנה ממי שאינו מומחה יפסיד ממונו ולכך ירא ואמר שממומחה קנה מה שאין כן הכא ולזה הוצרך הטור לומר אין אדם עשוי כו׳ דאם לא כן בלאו הכי נאמן דמירתת כיון שאמר פלוני.

(לז) וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאוריי׳ – הב״י כ׳ זה אדין הראשון דקניתי מאיש פלוני מומחה נאמן דאינו נוהג באיסור דאוריי׳ וס״ל להרב דה״ה כשהביא לו מנחה בשם אחד מהמומחים דאינו נאמן באיסור דאורייתא (ומדברי הפרישה ס״ס זה מבואר דדין זה נוהג אפילו באיסור דאורייתא ע״ש) ומ״מ קשה דהא בסי׳ ב׳ כתב המחבר דמומר אוכל נבילות לתיאבון אם נמצא בשר בידו אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי אע״ג דהוי איסור דאורייתא (מיהו פירשתי שם דהיינו כשאומר מומחה פלוני וכמבואר במשמרת הבית להדיא) וי״ל דהתם ליכא למיחש אלא לשמא שחט הוא אבל כשידעינן בבירור שלא שחט הוא ליכא למיחש למידי דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן ולכך סמכינן עליו שלא שחט הוא וא״כ מסתמא אדם כשר שחט משא״כ הכא ועי״ל דהכא כיון דקנה לו גרע טפי ולא מהני באומר מומחה פלוני באיסור דאורייתא דשמא קנה ממי שאינו מומחה ומפני הפסד ממונו ירא ומשקר אבל התם מה לו לשקר לכך סמכינן עליו ועי״ל דהתם הוא מומר לתיאבון דהיינו שיודע שנבילה אסורה אלא שאעפ״כ אוכל לתיאבון לא עבר אלפני עור וכמ״ש המפרשים ולכך סמכינן עליה אבל הכא בחשוד עסקינן שאינו חושב לעבירה ואומר שמותר הוא ומאכיל לאחרים ג״כ הלכך באיסורא דאורייתא לא סמכינן עליה והפרישה סעיף ט״ו תירץ דשאני התם דהוא עצמו אכל מאותו בשר וקשה דהא כבר נתבאר בסימן ב׳ דאפילו לא יאכל הוא תחלה ואף שבסימן ב׳ בפרישה סי״ב דחק עצמו לומר דדוקא כשנותן בידו סכין בדוק תו לא חיישינן שיקלקל במזיד להעביר לחבירו אבל לא באומר מומחה שחט לי אין זה נראה כלל למדקדק היטב בסימן ב׳ ועוד דמה יועיל אכילתו הרי הוא אוכל נבילות לתיאבון ואכתי קשה דהא בסימן פ״ו כתב הרב דאפילו עובד כוכבים שמוכר ביצים נאמן כשאומר ביצה זו של עוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף הוא טהור אע״ג דאיסורא דאורייתא הוא וי״ל דהתם כיון שהוא עצמו מוכר לו סמכינן עליה ועד״ר סט״ו.

(לח) החשוד לאכול כו׳ – הרא״ה בס׳ בדק הבית דקי״ח השיג על זה וז״ל מאי קאמר אם הוא חשוד לדבר זה פשיטא ולא בעינן טעמא דחשוד למה שאין הרבים רגילין להקל ואם אינו חשוד לדבר זה כי חשוד לשאר דברים שאין הרבים רגילין להקל בהן מאי הוי והלא מומר לדבר אחד אינו מומר לשאר דברים עכ״ל. והרשב״א במשמרת הבית השיג עליו וכתב וז״ל ודאי אם אינו חשוד לדבר שאין הרבים רגילין להקל בו ואע״פ שהוא מיקל בדבר שהרבים מקילין בו מפקידין בידו אותו דבר בעצמו ולא חיישינן לאחלופי דאין זה קרוי מומר לאותו דבר שמה שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה כו׳ אבל בחשוד בדבר שאין הרבים מקילין בו כגון לנבילות וכיוצא בו אין מפקידין בידו אותו דבר אם הוא של תורה עד שיהא בו שני חותמות עכ״ל הרי דס״ל להרשב״א טעמא דחשוד להחליף משום דהוה מומר לאותו דבר אלא דבדבר שהרבי׳ מקילין בו אינו קרוי מומר לאותו דבר הא לאו הכי מודה להרא״ה דמומר לדבר א׳ לא הוי מומר לשאר דברים ומה״ט לא כ׳ הרשב״א דמי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים רגילין להקל בו הוה מומר לכל האיסורים אלא ודאי פשיטא חשוד לדבר א׳ אינו חשוד לדברים אחרים כדמשמע כולה סוגיא דריש חולין וסוגיא דבכורות פרק עד כמה דף ל״ו (וע״ש עמוד ב׳ בתוס׳ ד״ה וחכמים) ובכמה דוכתי בש״ס וכן בדברי הפוסקים והט״ו בסעיף ד׳ (וע״ל ס״ק י״א) משמע להדיא בדברי רבי׳ ירוחם סוף נט״ו וכל זה פשוט בעיני לא הוצרכתי לכתבו אלא מפני שראיתי להב״ח בסעיף ב׳ שהלך בדרך אחרת והבין דהא דה״ל להרשב״א דחשוד להחליף הוא משום דס״ל דהחשוד לדבר שאין רבים רגילין להקל בו חשוד לכל התורה כולה ע״כ הניח דברי הרשב״א בתה״ק והטור בתימה על שסתמו וכתבו החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים ולא ביארנו הדברים שצריכין ביאור רחב עכ״ד ולא ירדתי לסוף דעתו והדבר ברור כמ״ש וע״ל סימן קנ״א סעיף ד״ה עוד מדיני חשוד.